“Before you heal someone, ask him if he’s willing to give up the things that made him sick” – Hippocrates
אני רואה את הציטוט הזה מסתובב לי בפיד כבר כמה שבועות (אבל בעצם אלפי שנים), ואני לועסת ומהרהרת בו ומנסה להחליט מה דעתי.
בקריאה ראשונה, זה הוציא ממני הנהון ראש כבד של הסכמה. הרי אנחנו עושים את הבחירות שלנו יום-יום, דקה-דקה. בוחרים מה ואיך להיות, בוחרים איך להתנהג ולהתנהל, מה לאכול, לשתות וללבוש, מתי וכמה לזוז, איך להגיב ואפילו איך להרגיש. אנחנו בוחרים מה לדעת, וחוסר המודעות, ממש כמו חוסר הבחירה – היא גם בחירה.
מן הראוי, אם כך, שניקח אחריות על ההתנהגות והבחירות שלנו, ונהיה מוכנים להתמודד עם ההשלכות שלהן.
במבט שני, זה הרגיש לי פתאום כמו האשמת הקורבן. הרי לא הכל תלוי בנו ולא בכל ניתן לשלוט. לומר לאדם במצוקה, מחלה או כאב – שזו אשמתו שחלה, ויותר מכך – שזו אשמתו שהוא לא מוכן ו”לא רוצה מספיק” להחלים?! אם זה לא “התלבשת חשוף מדי” אז אני עציץ.
אז איפה נמצאת האמת? בשבילי, איפשהו באמצע. היא לא נקודה אחת, אפילו לא קו. היא מזגזגת, מטיילת, מלטפת את הטאקט מצד אחד ובכל זאת מנסה לעשות שינוי ולעזור מהצד השני.
אנחנו לא יודעים הכל, לא המדע, לא הרפואה, לא הסטטיסטיקה. יש דברים בעלי סבירות גבוהה יותר, וכאלו שפחות. לפעמים אנחנו יכולים לשלוט בגורל, לקבל החלטות, ולפעמים מקבלים קלפים ואין יותר מדי מה לעשות.
הדבר הכי אנושי שיש, הוא הרצון להפיג את הסבל, מבלי לוותר על ההנאה. האם אנחנו באמת רוצים שינוי? או שאנחנו רוצים כישוף שיעלים את הבעיה, אבל שכל השאר יישאר בדיוק כמו שהיה?
רוצים להמשיך לאכול כל מה שטעים, לשבת 10 שעות על כיסאות מול מסכים, לעשן ולשתות עם חברים, לצאת לרקוד על עקבים.
רוצים את הנוחות, שתישאר בדיוק כמו שהיא, רוצים לפתור את הבעיה אבל בלי מאמצים, או לפחות… בלי מאמצים אמיתיים. בלי להקריב, בלי לוותר, רק בבקשה – אפשר מהכאב הזה להיפטר?
מוצאת את עצמי חסרת אונים, תוהה ושואלת למה. למה אתם עושים את זה לעצמכם? לא חבל? להתלונן על כאבי גב ובכל זאת ללכת על 10 ס”מ של עקב מחודד במשך כל היום? אני יודעת, גם אני אוהבת לעיתים להתלבש, להתגנדר ולהשקיע, והלוק לא שלם בלי הנעל התואמת. אבל מתי נחליט שדי? מה חשוב לנו יותר? מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם?
Photo by Engin Akyurt from Pexels
לפעמים, קשה לקבל את הגזירה כי היא באה כרעם ביום בהיר, אבל זה רק הקש ששובר את גב הגמל. קש אחד יותר מדי. הרי אני עושה היום בדיוק מה שעשיתי במשך 20 שנים רצוף, אז מה פתאום שעכשיו זה יוצר בעיות? לא לא, זה לא מסתדר ולא יכול להיות. קחו את זה ממני, לא רוצה לשנות, רק תחזירו קצת אחורה ואני אמשיך כהרגלי לחיות.
הלוואי, בחיי. אבל זה לא עובד ככה. זה מצטבר, וזה שוחק, ואנחנו משתנים.
You can’t heal in the same environment that made you sick.
משהו חייב להשתנות, וברב הפעמים, עמוק בפנים – אנחנו גם יודעים בדיוק מה.
כולנו חוטאים לעיתים, גם אני, מקבלת את ההחלטות שלי, טובות יותר או פחות. הכל עניין של עלות מול תועלת, וסדרי עדיפויות.
אבל עם כל זה, וגם אם נעשה את הבחירות “הכי טובות” – לפעמים עדיין, למרבה הצער, דברים רעים ימשיכו לקרות. נעשה הכל לפי המתכון, ועדיין נחלה או נכאב. ולא נדע למה.
עד שנדע. כי אנחנו כל הזמן בתהליך של עיצוב ולמידה.
אז המסר שלי בשבילכם, לכבוד השנה החדשה –
אל תלקו את עצמכם, אל תכעסו, אל תאשימו. אל תצטערו על מה שכבר היה.
אבל קחו לכם רגע לחשוב באמת, איך אתם רוצים שיהיה.
תחליטו מה חשוב לכם, ואם זה דורש ויתורים – תעשו אותם.
תדעו שזו הייתה בחירה שלכם, ואל תפילו אותה על אחרים.
תעשו את זה מתוך ידיעה, הבנה ואהבה אמיתית לעצמכם,
גוף ונפש.
ותעמדו מאחוריה בלב שלם.
שנהיה לראש, אבל לא נשכח את הזנב.
