בין מים לגוף – חלק א’

אני זוכרת את עצמי יושבת על כיסא פלסטיק, עם אמא לידי, מול זגוגיות עצומות. מסתכלת דרכן על אחי הקטן, בן 5, לומד לשחות.
לא הייתי מוכנה להיכנס לשטח הבריכה, אפילו לא כדי להסתכל.
תמיד הייתי ילדה זהירה, קצת פחדנית אפילו. אבל רק לעיתים נדירות אמרתי לא.

—

כמה שנים קדימה, עמוק (תרתי משמע) בתוך ענף ספורט מדהים ויפהפה – שחייה אומנותית.
עם מאמנת בסגנון ברית המועצות – משמעת ודרישות כמו שם, אבל ילדים כמו פה (ישראלים..).
ספורט תחרותי לא ממש נותן לך זמן או מקום להיות ילד.
הוא מכניס אותך לפרופורציות, ללא ספק. פרופורציות בעולם הילדים.
אף מבחן בבית ספר, או מורה כועסת, או ילדים רעים – לא דגדגו את סף הסבל שלי. כי כבר שמעתי את כל הצעקות, שרדתי תחת לחץ וכאב של אימונים ותחרויות, ומה כבר יכול עלייך אחרי זה בכלל.
אבל במקביל, זה גם מוציא אותך מפרופורציות של עולם אמיתי.
כי כשלון הוא סופני. מילים הגיוניות, כמו – “זה רק חוג”, “יש דברים גרועים יותר”, “לא צריך לקחת כל מילה ללב” – היו חסרות משמעות בעיניי. נכנסו באוזן אחת ויצאו מהשנייה.
פרפקציוניזם הוא ברכה וקללה. We are our own worst critics. אבל האם תמיד היינו כאלה? או שרכשנו את היכולת המופלאה הזו מהסביבה?
והאם אפשר בכלל להיות טוב במשהו, באמת-באמת טוב, בלי לשאוף כל הזמן למצוינות?

הגוף שלנו הוא מכונה מדהימה. הוא יכול לעשות כל-כך הרבה דברים, שלא ניתן אפילו להעלות על הדעת.
וזה מטורף, להצליח לדחוק אותו כל הזמן לקצה.
להצליח לעשות משהו, שאנשים מהצד לא מסוגלים לתפוס איך הוא עובד. משהו כל-כך מיוחד, אלגנטי. קסם על המים.
כמה קל להתמכר להרגשה הזו, שאני וגופי מייצרים את כל יופי הזה. כל-כך קל, שזה הפך להיות מה שהגדיר אותי, בתור בן-אדם. לא רק מה שאני עושה, אלא ממש מה שאני. אני ספורטאית, שחיינית, אלופה, וחייבת-חייבת לנצח.

כאב היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. גדלנו על המשפט:
“אם ספורטאי קם בבוקר ולא כואב לו שום דבר, הוא כנראה מת.”
נהדר, לא?
קיבלנו את זה כמובן מאליו. הלכנו אחרי המאמנת בעיניים עצומות (לפעמים כי הן פשוט שרפו כל-כך מהכלור, עד שלא יכולנו לפתוח אותן). עשינו הכל, מילאנו הוראות כמו חיילים מצוינים.
ילדים הם הרבה יותר עמידים ממה שנראה לנו!
דברים ששוברים אותי היום לשניים, הייתי עושה אז בלי למצמץ. הגוף שלי מתחלחל מעצם המחשבה, על לעשות אימון אחד כזה, כמו שהייתי עושה אז פעמיים ביום.
הכאב היה בא והולך מהר, נשכח לו. פתאום כשגדלים, כאב זה one way ticket, והוא כבר לא מוכן לעזוב.

—

שיטות האימון היו מיושנות, חסרות בקרה. עבודה סיזיפית, שכמעט אפשר לחשוב שכל מטרתה היא לפתח סיבולת לסבל.
שום סרגל מאמצים, רק כמה שיותר – יותר טוב.
בשילוב עם צייתנות יתר, מטרות גדולות וחשש להיכשל – אין ספק שזה הותיר את חותמו על הגוף.
הגוף הנהדר שלי, ששירת אותי כל-כך נאמנה, עבד קשה עד בלתי אפשרי כדי לרצות אותי.
עזר לי לנצח בתחרויות, עצר בשבילי את הנשימה לשניות ארוכות, החזיק אותי הפוכה בין אוויר למים.
הגוף שלמדתי לשלוט בו, לייצר בעזרתו חן וקסם שנראה חסר מאמץ.
חשבתי שאנחנו מכירים היטב, שאני יודעת לטפל בו. נדמה היה לי שאני יודעת להבחין בין כאב טוב לכאב רע. יודעת מתי לעצור. הגוף הזה סמך עליי, שאני אדע מתי לעצור. אבל פעם אחר פעם, לא עצרתי.

הרבה מאמנים היום, לאו דווקא בספורט תחרותי, “יעודדו” להמשיך, לדחוק לקצה. ילדים ומבוגרים, מאומנים ולא מאומנים. כאילו נקודת המוצא היא, שכולם עצלנים, ולהיות מאמן קשוח זה הכרחי, וגם די מגניב. לרדות באנשים, “לעזור” לנפש שלהם להתעלות על הגוף העצל, להמשיך להתאמץ כנגד ואל תוך הכאב.
זו שיטה מעולה, בהחלט. הרי ברור שבספורט, כמו בחיים, לא הכל קל, במיוחד לא בהתחלה. נדרש מאיתנו להתגבר על קשיים פיזיים ומנטליים. המאמנים ידרבנו אותנו להמשיך ולהמשיך ולהמשיך…
עד לא מזמן גם האמנתי בכך בלב שלם.
היום אני מבינה, שהמצב מורכב יותר. בני אדם הם חיה מורכבת. גם אם הם עצלנים, אז מה?
לפעמים צריך לתת לגוף לנצח את הראש. לפעמים הגוף מאותת כאב עם סיבה טובה, הוא רוצה שנקשיב לו. המחשבות הגבוהות של “אני יכול וחייב להמשיך עד הסוף ולא לעצור”, פשוט לא מחוברות למציאות הפיזית. כשהגוף מאותת שהוא לא יכול, לפעמים הוא באמת לא יכול יותר. למה כל-כך קשה לנו להאמין לו? למה אנחנו מנסים לרמות את האיתותים?
לפעמים להמשיך שווה לעשות לו נזק. לפעמים נזק בלתי הפיך.
אז מה עדיף? להיות עצלן ולא מאומן, או לוחם נחוש ופצוע?
האם לא קיים מצב ביניים? שבו נקשיב ונכיר את הגוף שלנו באמת? שנדע להבדיל בין כאב שאפשר לדחוק עוד קצת, לכאב שצועק “הצילו תפסיק”?

—

על חוויית הפציעה והכאב האישי שלי, ששינו את נקודת המבט שלי ב-180 מעלות (ואז בעוד כמה), בפוסט הבא.

למעבר לחלק ב’ לחצו כאן