למי שפיספס את החלק הראשון – מוזמנים לקרוא כאן.
–
אני חושבת שמתישהו בתיכון התחלתי להתפרק, כאילו הזיקנה נפלה עליי בבת-אחת. ילדה בת 16, אבל חורקת.
הלחץ רק הולך ועולה – נבחרת ישראל, תחרויות, ציפיות, חלומות על אולימפיאדה.. והגוף? כבר לא כל-כך רוצה לשתף פעולה.
אני כמובן מכריחה אותו. מתאמנת בכוח.
“דלקות” בכל מקום, אחת אחרי השנייה, מרפקים, ברכיים, גב. אבל לרגע לא מדובר על להפסיק. מתעלמים מהסימנים, הראש דוחף קדימה.
—
טוב, להמשיך זה דבר אחד, לגיטימי אפילו. אבל אולי לפחות ננסה לעזור? לברר מה העניין, לטפל?
הייתם חושבים שלספורטאים מקצועיים, שמתאמנים בנפח גבוה וברמה גבוהה, מייצגים את ישראל בכל העולם, תהיה מערכת תמיכה הולמת, לא? רופא? פיזיותרפיסט? תזונאי? משהו? לא ממש. לא בתקופתי לפחות.
אני זוכרת שהתחריתי באליפות בקרואטיה, עם ברך שכל-כך כאבה שלא יכולתי לזוז. זה לא עניין אף-אחד, כמובן. גוף של ספורטאי הוא רק כלי להשגת מטרות.
אז מרחתי על הברך משחה תמוהה מארס נחשים (?), שאחת הבנות הביאה מרוסיה. היא נהפכה לאדומה ונפוחה עוד יותר. אבל באופן פעולה שלא ידוע לי עד היום, זה אלחש את הכאב. The show must go on.
—
מדי פעם אני מהרהרת, למה לא עשיתי עם זה שום דבר. למה כל הבעיות האלו נותרו לא מטופלות?
וכשאני מנסה להיזכר, עולה לי בראש אנקדוטה מקסימה מאותה תקופה, שעד היום גורמת לי לצחוק בקול:
אז כאב לי הגב במשך שנים. לכולם כואב הגב, לא ככה?
בגיל 17 או 18, החלטתי לפנות לאורתופד. נשמע מתאים סך-הכל.
אורתופד מומחה בעמוד שדרה, מפורסם ומדופלם. אפילו חביב! לא צפיתי את זה מראש.
שלח אותי לעשות רנטגן.
הרנטגן חזר. האורתופד החביב אף הגדיל ופינה מזמנו, להתקשר אליי באופן אישי. וכך אמר: “הכל נראה בסדר. אני ממליץ לך לעשות פעילות גופנית, שחייה למשל.”
Know your audience, לא ככה?!
מה, לא סיפרתי לו את קורות חיי בפגישתנו? זה לא היה ברור, שאין שום סיכוי שהסיבה לכאבי הגב שלי היא מחסור בפעילות גופנית?
באמת, אני לא שוחה מספיק. 6 שעות ביום זה די מעט, אנסה להוסיף. מתי בערך זה אמור להפסיק לכאוב?!
קרדיט: Giphy
שנים אחר-כך, כשסיפרתי את זה לפיזיותרפיסט שטיפל בי, הוא גיחך ואמר שברנטגן לא רואים סיבה לכאב. רק אולי אם נשבר לי הגב. אז לפחות הוא לא נשבר, גם טוב.
—
לקראת סוף התיכון, עמדתי בפני השאלה, איך ממשיכים. המסגרות שהכרתי, שהתנהלתי בהן עד כה, עומדות להשתנות. הצבא הכריח אותי לעצור לרגע ולקבל החלטה. להפסיק לנוע מכוח האינרציה.
רציתי לעשות שירות משמעותי, לא סתם למרוח את הזמן שנתיים.
מצד שני, אם יש כוונה להמשיך כספורטאית מקצועית, גיל 18 זה ממש לא זמן טוב להפסקות. התחבטתי רבות עם השאלה הזו. האם בזבזתי את כל הילדות שלי על אימונים, וככה זה מגיע לקיצו? בלי שום נקודת פיק? בלי להתחרות בבוגרות? בלי אולימפיאדה?
או אולי כבר הגעתי לשיא שלי? אולי אני כבר לא אמשיך להשתפר יותר, ועדיף לעצור את זה כל עוד הבחירה בידיי, ולא בעל כורחי?
והאם מתחשק לי בכלל להיכנס לעולם הזה, רווי הפוליטיקות, בתור קריירה? לוותר על צבא בשבילו?
רציתי לעשות שירות משמעותי, באמת רציתי. אבל במאמר מוסגר, זה היה גם כרטיס היציאה שלי. Take it or leave it.
So i took it, and left.
—
וכך התחילו להם חיים חדשים, אבל אתם יודעים מה אומרים, אותה גברת בשינוי אדרת.
בראש הייתה הקלה מדהימה, חופש חדש. אבל בגוף, עדיין הייתי מכורה. הוא רגיל להתאמן חצי יממה. ועכשיו מה? אני הרי, לא רוצה להיות שמנה!
בריכות הן מצרך די נדיר בצבא, אז התחלתי לרוץ. ככה, בלי הכנה.
והרגליים שלי, היקרות והיפות. תוך חצי שנה כבר בקושי הצלחתי ללכת. שברי מאמץ בשני הצדדים (אפילו עשו לי צילום, אז יודעים).
ומה אמר האורתופד, מבלי לקום מהכיסא?
“אם כואב הרבה, תרוצי קצת; ואם כואב קצת, אז תרוצי הרבה.”
פניני חכמה.
וכך נשלחתי הלאה, בלי פתרון, או רעיון, או מעקב. להמשיך לקבל החלטות בעצמי, עם שיקול הדעת ששירת אותי כה יפה עד עכשיו.
קרדיט: Giphy
כמה שנים אחרי, עמדתי בפני בעיה שלא הייתה לה כוונה לעבור מעצמה. לא הורדת עומס, העלאת עומס, הפסקת פעילות, החלפת פעילות, כלום לא הבריח אותה.
הגוף שלי כבר סחב עליו את כל הטלאים שהטליא, וזה היה הקש. קש קטן, ששינה את חיי.
אבל מה הפלא שדווקא בפעם הזו, לא הצלחתי להביא את עצמי לרופא, במשך כל-כך הרבה זמן. ידעתי מה אני הולכת לשמוע, ידעתי שהוא לא יעזור, חשבתי שאף-אחד כבר לא יכול לעזור.
הפעם טעיתי.
—
נראה לי שזה יספיק להיום (צריך להשאיר קצת טעם של עוד 😛).
בפוסט הבא, על בעיות שלא רוצות ללכת (כי הן באו כדי להישאר), בתי חולים (כיף), והסקת מסקנות. מבטיחה שיהיה סוף טוב 😉.
