הקסם שבתהליך

כמעט בכל פעם שנפצעתי, הייתה תקופה ארוכה בהתחלה, של מעין הכחשה. למרות שכאב לי, וזה אף פעם לא נעים, לא הייתי מוכנה לעשות הרבה כדי שזה ישתנה. חיכיתי שיעלם מעצמו, או שמישהו “יתקן” אותי באורך פלא. רציתי להמשיך בעיסוקיי כרגיל – מבלי להפסיק, מבלי לעשות התאמות, ומבלי לבחון האם משהו באותם עיסוקים הוא הגורם לכאב.

מהצד השני של המתרס – כמטפלת, אני נתקלת לא פעם באנשים שמגיעים אליי עם ציפיות דומות. מחפשים פתרון מהיר, שאנופף עליהם במטה קסמים ואפטור אותם מכאבם.

אבל מה שלצערי לקח לי לא מעט זמן להבין, הוא שהטיפול, כמו הרבה דברים אחרים – הוא תהליך, הוא שינוי, תיקון שמתחיל מבפנים. בלי רצון אמיתי ומוכנות לשנות משהו, לפתור את הבעיה באמת – קשה יהיה לטיפול להצליח. וכדי לתת סיכוי אמיתי – צריך להתמיד, להמתין, לעשות לעיתים שינויים מהותיים. גם הקסם זקוק לזמן כדי לפעול.

—

כשסיימתי גן חובה, הגננת (קרן) הביאה לכולנו מתנות קטנות למסיבת סיום. לוח עץ קטן עם ג’ירפות שהן בעצם אטבים, שיכולים לתפוס פתקיות. עליו היה כתוב “אין דרך אל האושר – האושר הוא הדרך”.
קיטש וקלישאה ממעלה ראשונה, נכון? אבל עד היום אני זוכרת את זה. אולי בכל קלישאה יש טיפת אמת.

—

כולנו בדרך לאנשהו, הולכים ממקום למקום.
תנועה משויכת לחיים, גדילה והתפתחות. תנועה פיזית, מוחשית, וגם תנועה מחשבתית, התקדמות, הישגים.
חוסר תנועה – תקיעות, קיפאון, תמיד מגיעים אליי עם קונוטציה שלילית.
מי שלא זז, נשאר במקום – ואיך אפשר לעמוד במקום כשהכל מסביבך לא מפסיק לנוע?

החיים מלאים בתהליכים –
כאלו שפועלים במקביל זה לזה,
כאלו שממתינים לסיום של תהליכים אחרים כדי שיוכלו להתחיל,
כאלו שמנוגדים זה לזה לחלוטין.

את חלקם שמנו על הולד כדי להתעסק בדברים אחרים,
וחלקם עובדים בלי הפסקה.

חלקם בשליטתנו, ויש בהם מן ההחלטה.
חלקם כמו גלגל במורד הגבעה, פשוט מידרדרים להם.
את חלקם אנחנו צריכים להתניע, בכל יום מחדש – כדי שימשיכו להתקדם.
וחלקם צריכים רק דחיפה קטנה – כמו להחליק על הקרח.

הקמת משפחה, בניית קריירה, ירידה במשקל, עלייה במשקל, לימודים, כושר, אושר…

אבל לפעמים, לא מתחשק לנו לחכות, או להתמיד, או להתחיל תהליך.
רוצים קסם, עכשיו, מהר, קל – ואם יקרה כך סתם מעצמו, אז בכלל.
ואולי יש כאלו הבזקים מפעם לפעם, של קסם. אולי לא כל מה שבא בקלות הולך בקלות.
אבל ברב המקרים, אני חוששת, זה פשוט לא עובד.

כך גם שיקום, טיפול, החלמה – הם תהליך. הם דורשים את הזמן שלנו, השקעה, מחויבות. לפעמים עבודה שתהיה פחות מהנה. יהיו עליות, אך כמו בכל הדרכים – גם ירידות.
אתם שוברים ומתישים את עצמכם, מכאיבים לעצמכם במשך חיים שלמים – ואז מצפים לפתור את הכל במגע קסם אחד?
הגוף זקוק לזמן – כדי לקבל את השינוי, כדי ללמוד דפוסי תנועה חדשים, כדי להתאים את מנגנוני ההגנה שלו. כדי להבין איך להיות כשלא כואב פתאום.
תתכוננו לזה, תקבלו את זה, ותכינו את הציפיות שלכם בהתאם – אל תפסיקו ללכת רק כי לרגע נעשה קשה, ושיפור לא נראה לעין. גם השיפור, הוא תהליך.

יש בזה משהו מעודד בעיני, כי זה אומר שתמיד יש לאן להמשיך ולהתקדם.
אם עכשיו רע – אז זה עוד לא הסוף, אנחנו בדרך אל הטוב, ועוד נגיע.
ואם עכשיו טוב – אז תארו לעצמכם, שאפילו לא הגענו עדיין! וכמה יכול להיות עוד יותר טוב.
תציבו מטרות קטנות, קרובות – תכבשו אותן, ואל תפסיקו להציב מטרות חדשות.

וגם להתאכזב זה בסדר, כשלא מצליח ולא מתקדם. וזה יכול להיות אפילו נהדר – אם נדע ללמוד מהאכזבות, ולנתב את עצמנו לשבילים מוצלחים יותר, כדי שלהבא נתאכזב פחות.

—

בגיל 6 סיפרו לי שהאושר הוא הדרך, והנה, לא כל הדרכים הן אושר. חלקן קשות, כואבות, מתישות.
אבל בראייתי, כולן צריכות להכיל לפחות אושר קטן, כי אם לא – מה אנחנו עושים פה בכלל?
בואו פשוט נלך בדרך אחרת.