דרך העיניים שלי אני יכולה לחלק את המטופלים שלי לשתי קטגוריות. הראשונה – אלו שהטיפול עוזר להם כמו קסם. הם יוצאים מהחדר כמו חדשים, קמים למחרת בבוקר ואין זכר לכאב או הבעיה שאיתה הגיעו. סיפוק אדיר כמובן, מרגש ומחמם את הלב.
והקבוצה השנייה – שם הדברים זזים קצת יותר לאט. הם מגיעים לטיפול ואני יכולה להרגיש שהם לא לגמרי סומכים, קצת חוששים, סקפטים. אולי כבר ניסו כל-כך הרבה דברים וכמעט לא מסוגלים להאמין שמשהו בכלל יכול לעזור.
מטיפול לטיפול זה לא לגמרי נעלם, עדיין יש משהו ברקע, הכאב מורגש אבל אולי פחות? פתאום כבר לא חושבים עליו בכל שעות היום?
הגוף עדיין לא מוכן להרפות לגמרי, וגם הראש עוד שוקל בכובד. הכאב הזה, כבר הפך להיות חלק מאיתנו.
אבל הם עדיין ממשיכים להגיע, וזה הסימן שלי שמשהו בכל זאת זז.
אני עוטפת ומלווה ועוקבת, ומוסיפה תרגול מפורט (שיעורי בית, כן כן). לא תמיד מצליחים להתמיד, אולי לא מיד, אולי לא כל יום. מרגיש כל-כך לאט-לאט ואז פתאום –
“את יודעת, היום קמתי בלי כאבים. אני חושבת שהם פשוט עברו מעצמם…”
אז אני מחייכת לעצמי, כי העיקר שעבר! 🙃 פחות משנה לנו כבר מי ומה עזר…
הרי כשהטיפול משפיע מיד, הקישור הוא קל וברור. ומי מאיתנו לא נהנה מתוצאות מהירות? הטיפול עוזר, הכל עובר, כולם מרוצים.
אבל לפעמים המציאות קצת שונה. זהו טבעם של תהליכים ארוכים, נטולי קסמים ונצנצים. הם זזים לאט, ואין קשר מהיר של סיבה ותוצאה.
קשה למוח שלנו להפנים את זה, כשמשהו משפיע לאורך זמן, מחלחל. עושה שינויים קטנים וכמעט בלתי נראים לעין – אבל לאורך זמן משהו זז. משהו שמאפשר לגוף שלנו לעשות את העבודה לבד – רק דחיפה קטנה, ואופס, זה עבר “מעצמו”.
האמת היא שאין לאף אחד מאיתנו דרך לדעת מה בטוח יעזור, מה הפתרון המושלם, “תרופת הפלא”, לכל בעיה באשר היא.
אפילו בדיעבד, קשה לשים את האצבע על מה בדיוק עזר. לפעמים זה פשוט עניין של אמונה.
נסתרות דרכי הגוף, ואנחנו תפקידנו רק לתת לו את המעטפת הטובה ביותר. התמיכה, ההקשבה ותשומת הלב, כדי שהוא יוכל לפרוח, ולתקן הכל לבד – כמו שרק הוא יודע לעשות.
בואו נלמד לתת לגוף שלנו את מה שהוא צריך, כדי שלא נצטרך להתלונן שהוא עושה לנו בעיות 🙃
תספרו לי, מה הגוף שלכם מבקש?
