בין מים לגוף – חלק ג’

אם עוד לא קראתם – זה הזמן להשלים את:
החלק הראשון
והחלק השני

—

מהו כאב בעצם? אף-על-פי כל הידע והקדמה שהאנושות השיגה, זה אחד המנגנונים המורכבים ביותר, שטרם הצלחנו להבין עד הסוף.
הוא לא נעים, ולעתים יכול לגרום לנו הרבה מאוד סבל. למרות זאת, כאב הוא חיוני ואף הכרחי להישרדות שלנו. הוא מאותת לנו על סכנה, כדי להגן עלינו. וכל מה שצריך לעשות, זה להקשיב.

—

בדיוק חזרתי מטיול במזרח, אחרי הצבא. התחלתי לעשות יוגה בבקרים, פעמיים-שלוש בשבוע.
תמיד אמרו לי, “יוגה זה טוב”.
רצף האירועים הבא הוא דוגמה מעולה לכך שאין פעילות טובה ופעילות רעה. בריאה יותר או פחות. יש את מה שאנחנו עושים עם כל הוראה, משימה, הדרכה שקיבלנו. אלף ואחת דרכים להרים את הרגל. מה הדרך שלכם?

שלי תמיד הייתה להרים הכי גבוה שאפשר.
הרגשתי שהיכולות שלי בלתי מוגבלות. שאפתי למצוינות גם כאשר לא הייתה אף מטרה ממשית לשאוף אליה. ספורט הוא תמיד תחרות מול מישהו, והכי מול עצמך. אבל פעילות גופנית היא מחווה. היא אקט של אהבה, של נתינה. משהו טוב בשביל הדבר הנהדר הזה, הגוף שלנו. אנחנו משתמשים בו לכל צרכינו, לעתים בחוסר התחשבות. והנה, זו דרך לתת לו משהו בחזרה, לשמח אותו.

באותו יום לא שימחתי אף אחד.
כאב חד כמו סכין פילח לי את הרגל. ירך שמאל.
אני זוכרת את ההרגשה הזאת כל-כך טוב, כי עד היום אני מרגישה אותה לפעמים, בדמיון, לפני שאני מרימה את הרגל. קצת מופתעת בכל פעם, כשהיא לא מורגשת במציאות.
אפילו לא עצרתי את התרגיל. המשכתי את השיעור עד סופו, בלי להפסיק לרגע. נסעתי הביתה.
וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. תקופה מאתגרת ביותר, שלא צפיתי (או לא רציתי לצפות).

—

ההתמודדות שלי הייתה, במובן מסוים, סוג של אבל.
אבל על האדם שהייתי לפני. על הגוף שלי.

קודם כל הייתה הכחשה, התעלמות.
המשכתי בשלי, עסקים כרגיל. מתאמנת, רוקדת, עובדת. מחכה שזה יחלוף. איכשהו עד אז, הכל באמת היה חולף.
לא הפעם.
זה רק הולך ומחמיר – מוצאת את עצמי עושה יותר ויותר תנועות עם כאב, הוא פולש בלי הזמנה אל תוך היום-יום שלי.
מעלייה במדרגות, לעמידה, לישיבה, לכל רגע נתון.
אני רק בת 21! זה לא הזמן שלי לכאוב ככה!

—

ואז הגיע הכעס.
חוסר אונים כזה, שמביא אותך לחפש אשמים. ו-אוהו, כולם היו אשמים לי.
נתחיל ממדריך היוגה המסכן. שעודד אותי להמשיך להעמיק בתנועות, בלי לדעת עליי דבר וחצי דבר! כשאין לי ניסיון, אין לי כושר, ובעיקר – אין לי מעצורים.
אחר-כך, כמובן, המאמנת שלי מהשחייה. ובכלל, כל הענף, כל הקונספט של ספורט. הם עשו לי את זה. הטמיעו בי את אשליית היכולת, הרגילו אותי לעבוד בחוסר זהירות, בחוסר בקרה, בשאיפה עיוורת להתקדם.
וההורים שלי, שראו מהצד ולא עשו דבר. או לא עשו מספיק. או לא ידעו מספיק. מישהו הרי היה צריך לדעת.
הרפואה המודרנית, שעל סמך ניסיון העבר, לא יודעת שום דבר.
ובכלל, כולם. כל מי שעשה בדיוק אותו דבר כמוני, ולא קרה לו כלום. כל מי שלא הרגיש את מה שאני הרגשתי, ולא כאב לו, ולא הבין.

—

דיכאון.
כך שקעתי לתוך תהום העצב שאין לה סוף.
הרגשתי שאני במלחמה שנועדתי להפסיד. מדרון חלקלק, ואין שום דבר שאפשר לעשות מכאן. מלאה בחרטות, על כל מיני דברים שעשיתי כך או אחרת. ובחששות, מכל תנועה שאעשה מעתה והלאה.
פחד אמיתי, שככה זה הולך להישאר עכשיו, לתמיד. שנועדתי להעביר את שארית חיי בסבל בלתי פוסק.
במקביל, קול קטן בתוכי כרסם, שאולי אני ממציאה את הכל. שזו רק הרגשה של נדמה לי, ובעצם אין שם שום דבר. הרי מבחוץ, הכל נראה כרגיל. אי אפשר לשים לב. אני עדיין יכולה לעשות הכל. כביכול.

—

קבלה.
יותר מעשרה חודשים עברו, עד שפניתי לראשונה לרופא.
רופא משפחה, ששלח אותי לאורתופד, ששלח אותי מיד לבדיקות, ואז לעוד בדיקות. חיכיתי שיגידו לי שהכל בסדר, כמו שאני רגילה. שזה יעבור וצריך רק לחכות ולנוח ולשחות. אבל הם בדקו אותי באמת. שלחו אותי למומחה באיכילוב.
פתאום, אחרי הנצח שחיכיתי, הכל קרה כל-כך מהר.
הוא הסתכל על הבדיקות שלי ואמר שהסחוס קרוע, והרצועה הרוסה, ועצם הירך נתקעת במפרק. זה נראה חמור מדי בשביל להתחיל טיפול שמרני. דורש ניתוח, אפילו די דחוף.
תמיד עושים בדיקות ולא רוצים לגלות ממצאים, ופתאום יש? נבהלתי. מה ניתוח? מי?
אבל באותו רגע, הדמעות בעיניים שלי, היו דמעות של הקלה. כי זה אומר שזה אמיתי. שהכאב הזה, יש לו סיבה, הוא לא הזיה. נכון, משהו לא בסדר, אבל גילו מה, והמשהו הזה הוא לא אני. אני לא השתגעתי.
לוקחים אותי ברצינות, ויודעים מה לעשות. ואחרי שנה של חוסר וודאות, זו הרגשה מדהימה.

שבוע אחרי, כבר הייתי בבית חולים.
התרגשות מלווה בפחד מהלא נודע, מאיבוד השליטה שבהרדמה מלאה.

התעוררתי לתוך חיים חדשים.
הכאב שלי נעלם כלא היה (שזה נס בפני עצמו).
מצד שני, עמדתי בפני מסע חדש – של שיקום, וללמוד ללכת מחדש.

לאבד לרגע את היכולת ללכת, לאבד עצמאות, להיות תלוי לחלוטין בחסדים של אחרים.
אבל אין כמו לאבד משהו, בשביל לקבל קצת פרופורציות. בשביל ללמוד להכיר תודה, על מה שיש לך – אנשים נפלאים, שהחזיקו וחיזקו אותי בתקופה המורכבת הזאת.
וגם כוחות מופלאים, שלא ידעתי שגלומים בתוכי. למדתי להעריך את הגוף שלי מחדש, ולא רק לכעוס עליו. כי הוא נהדר, חזק, עמיד ומסתגל בקלות.

—

למרות השיפור במצב, במשך זמן רב נותרו בי חששות כבדים לגבי פעילות גופנית. הרגשתי שהיא אשמה במצבי. כל הדברים שחשבתי שידעתי, שהאמנתי בהם עד כה, התגלו להיות שגויים.
חוסר וודאות רב לגבי מה נכון ומה כדאי לעשות, מה מועיל ומה לא. ובלי הוודאות, לא יכולתי להביא את עצמי לעשות פעילות. כי אם אני לא בטוחה, זה עלול להיות מזיק, וזה סיכון שכבר לא הייתי מוכנה לקחת.

—

תקופת השיקום שלי, חשפה אותי לעולם המרתק והאינסופי של הטיפול.
עברתי אצל מטפלים רבים, מסוגים שונים, מתחומים שונים. חלקם הרגיזו אותי בצורת העבודה שלהם, חלקם עזרו לי מעט, וחלקם שינו את חיי. אבל כל אחד לימד אותי משהו, על עצמי ועל אנשים.
חקרתי והתעמקתי, גיליתי שיטות חדשות, עשיתי ניסויים על עצמי.

שנה לאחר הניתוח הראשון, נאלצתי לעבור ניתוח דומה ברגל השנייה.
הפעם נכנסתי אליו מוכנה יותר. עם הרבה יותר בטחון, והרבה יותר ידע (אין חכם כבעל ניסיון).
גם השיקום ממנו, היה רגוע יותר, ממוקד. הסקתי את המסקנות שלי, למדתי מהטעויות.

הצלחתי, לאט-לאט ועם הזמן, ללמוד לשחרר את הפחד. הפחד מתנועה, הפחד מפציעה, הפחד מכאב.
למדתי מחדש, בבייבי סטפס, איך לעשות פעילות. איך להעלות בהדרגה את העומס, כדי להתחזק.
למדתי להרגיש שוב כאב, לקבל אותו ולעבד אותו בלי להיכנס לפאניקה.
למדתי להקשיב לגוף שלי, ולתת לו את מה שהוא צריך. לא לריב איתו, לא לכעוס עליו ולא להתאכזב. להקשיב לו ממקום אוהב יותר, מכבד.

—

והיום, זה עדיין לא מושלם. אבל הצלחתי לקבל את זה שאולי זה לעולם לא יהיה “מושלם”, וזה גם לא צריך להיות. בכל יום, אני מנסה להיות טובה יותר, להשתפר עוד קצת. להתמודד עם התחושות שלי, בצורה נכונה יותר, בצורה הנכונה ביותר בשבילי.

אז למה סיפרתי לכם את כל זה?
כי כולנו בני אדם. אנחנו תוצר של החוויות שלנו, הטובות והרעות. זה מה שמעצב אותנו.
החוויות שלי, הביאו אותי למקום שבו אני נמצאת היום.
ומהמקום הזה, אני רוצה לתת משהו לעולם. זו הדרך שלי להוציא מתוק מעז.
הידע והניסיון שצברתי, המחקר שעשיתי, הכלים שרכשתי. וממשיכה כל הזמן ללמוד ולהתפתח, כי כל היופי הוא שאין לזה סוף.
אני כאן כדי לעזור לכם בהתמודדות שלכם עם כאב, עם פציעה, עם הגוף שלכם.
כדי שלא תרגישו לבד במערכה, כי אתם לא.
יש דרך לטפל ולעזור – ואם עדיין לא מצאנו אותה? זו רק סיבה טובה יותר להמשיך לחפש!

—

הכאב הוא חלק מהחיים, זה נכון.
אבל האופן שבו אנחנו מתמודדים עם כאב, משפיע עליו באופן מהותי, ויותר מזה – משפיע על איך שהוא משפיע עלינו.