נושא שרציתי לדבר עליו כבר הרבה זמן, ולא בדיוק ידעתי איך לגשת. איך לפתוח את תיבת פנדורה בלי שזה יהיה נדוש מדי, או מעיק, בלי לפגוע באף-אחד, בלי להביך. אבל גם בלי להישמע כמו שיעור חינוך בכיתה ו’ שקראו ליועצת להעביר, שכבר אז גרם לי לגלגל עיניים.
כי צמד המילים הזה, “דימוי גוף”, מעלה לכל אחד מאיתנו אלף אסוציאציות בשנייה. אבל כשניסיתי לפרק אותו למילים, התחלתי להסתבך.
מצד אחד, זה שם בחוץ ומדברים על זה בלי הפסקה. כולם יפים ונהדרים כמו שהם, ותאהבו את עצמכם, והנה זה בסדר להיות ככה וככה וגם לא כמו כולם, ולהרגיש טוב זה בעצם הכי יפה בעולם. אבל בפנים, זה הנושא הכי רגיש ונפיץ, ומילה לא במקום יכולה לגלגל אותנו במדרונות תלולים.
איך זה מתחיל? האם זה באמת סביבתי או שאנחנו פשוט נולדים ככה, עם עין ביקורתית כל-כך? חוסר שביעות רצון מתמיד מהצורה החיצונית שלנו?
ואיך זה שאנחנו רק רוצים שלא ישפטו אותנו, אבל במקביל אנחנו לא מפסיקים לשפוט את עצמנו? ובלי לשים לב, אולי, גם לשפוט אחרים? האם זו צביעות, או פשוט טבע האדם?
כשמחפשים בעיות תמיד מוצאים.
הייתי בכיתה ג’, כשהתחילו לעשות לנו שקילות שבועיות. ימי ראשון לפני האימון. רק המחשבה על זה עדיין מרתיחה אותי, אז כנראה שהטינה עוד שם. ילדות בנות 8, עוברות השפלה שבועית אחת מול השנייה.
אולי זה יהיה רגע טוב לציין, מבלי לפגוע בילדים שמנים, שלא הייתי שמנה. רק ילדה רגילה, לא רזה במיוחד. אבל זה היופי בספורט מקצועי לכאורה, שהוא מחפש בעיות היכן שאינן קיימות, ובדרכו המיוחדת מצליח לייצר אותן.
שלחו אותי לרדת במשקל, לפי איזשהו סטנדרט מצחיק ולא רלוונטי.
בין כיתה ג’ ירדתי 5 ק”ג וגבהתי ב-5 ס”מ. מספרים גדולים בשביל ילדה קטנה. אני עוד זוכרת את הביקורים אצל הדיאטנית עם אמא. מחכה לקופסת אוכל שלי בתיק שלה, אחרי אימון של 3 שעות. מותר לי להיות רעבה?
זה ממש גרם למאמנת לחבב אותי הרבה יותר. ובלי חיבה מהכיוון הזה, להתקדם בספורט היה קשה עד בלתי אפשרי. אז התקדמתי.
זו נקודת ציון שעולה לי בראש תמיד, כשמישהו מעיר משהו על אוכל, על משקל, על הגוף שלי.
ממנה והלאה הכל הסתבך, אצל כולנו אני חושבת. אני זוכרת דקות ארוכות אחרי בית-ספר, שהייתי עומדת מול המראה ושואבת את הבטן שלי. ימים שלמים בחטיבת ביניים שלא הייתי אוכלת בהם, לפעמים אוכלת את הכריך בדרך הביתה, או בכלל לא. פשוט לא יכולתי להביא את עצמי לאכול ליד אנשים.
זה נהיה אישיו כי הפכנו אותו לכזה, כי הפכנו את האוכל לרגשי. וככה ברגע הוא הפסיק להיות טעים, בריא או מזין. מאבני הבניין שמרכיבות את הגוף שלנו, הוא הפך לרגש. למפלט של עצב וכעס, לפורקן של מילים פוגעות.
להיות שחיינית, דורש חשיפה מתמדת של הגוף שלך, בקיץ ובחורף, ביום טוב וגם בימים רעים. מעמיד אותך לביקורת עצמית בלתי פוסקת בכל החלפת בגדים, בכל כניסה למים. והמראה הענקית שתמיד שם ביציאה מהמלתחות.
התמונה שלמטה, מ-2009 (אשכרה 10 שנים), אחת האהובות עליי. מתחרות בסרביה, אחרי חודש של מחנות אימונים אינטנסיביים וקשים בצורה בלתי יתוארת. שנים אחר כך עוד התגאיתי, איך שקלתי 48 ק”ג (!) על גובה של 1.70 מ’. עדיין מעלה בי חיוך. איך הייתי מהרהרת, 4-5 שנים אחרי, בצבא, כשכבר הפסקתי לגבוה מזמן ואיכשהו עדיין הצלחתי לעלות כמעט 20 ק”ג במשקל. מתגעגעת לימים היפים ההם (“יפים”).
השיפוטיות שלי כלפי אוכל נמשכה, הייתי ממש אוכלת את עצמי אחרי כל ארוחה (שלא הייתי צריכה). מתחרטת באופן כמעט מיידי. מענישה את עצמי באימונים של שעות. מפצה את עצמי בעוד. קשה לשים לזה סוף.
ועכשיו מה?
אני חושבת שהתפנית החדה בעלילה הייתה הניתוח הראשון שעשיתי ב-2016. משהו באיבוד היכולת הבסיסית של לעמוד על הרגליים, משהו בהבנה שאוכל חייב להזין אותי, ו-literally לבנות אותי, את השרירים שלי, את העצמות שלי. שיש לו משמעות אמיתית בהחלמה שלי, בחזרה שלי לתפקוד.
פתאום הצורה החיצונית, המראה שלי, שלא היה מלבב בכלל באותם ימים, כבר לא היה כל-כך משנה. רק רציתי להרגיש טוב יותר. רציתי להיות מסוגלת לתפקד, לעשות דברים יומיומיים פשוטים ורגילים, אבל גם דברים מרשימים. רציתי שהגוף שלי יחזור לעצמו, אבל טוב יותר.
לאט-לאט אוכל הפך להיות חבר. חבר טוב, מזין וטעים. הוא עדיין משמח אותי לפעמים כשאני עצובה, אבל אני משתדלת לא לתת לו להעציב אותי בחזרה.
אני אשקר אם אומר שאין לי יותר שום תלונות, טענות או מענות על הגוף שלי. שאין לי שום רגשות אשם אחרי ארוחות. שאין לי געגוע לעצמות מסוימות. יש קצת מהכל.
אבל אני חושבת שסוף-סוף הצלחתי לתת למחשבה הזו לשקוע – מבחינתי להיות בריאה וחזקה ולהרגיש טוב, זה פשוט חשוב יותר. חשוב יותר מעצמות בולטות, חשוב יותר מבטן שטוחה, חשוב יותר מלהקיף את הזרוע בשתי אצבעות.
אז אני מתרגלת לאהוב את השרירים, כי בסופו של דבר הם אלו שמצליחים להרים אותי. מגיע להם שירימו להם קצת.
אני אסיים כצפוי עם מסר קיטשי.
לכולנו יש דברים רעים לומר על עצמנו. דברים שאנחנו רוצים לשנות, לשפר, להסתיר. האם אנחנו באמת הכי יפים כמו שאנחנו? אולי כן, אולי לא. אבל אנחנו בטוח שווים יותר מהפגמים שלנו. יש דברים חשובים יותר, ואני מאמינה שברגע שמוצאים אותם, הרבה יותר קל לשים שטויות בצד.
הלוואי שלא תצטרכו לחכות שיקרה לכם אסון, שישבור את הגוף שלכם לשניים, רק כדי להבין שהוא חשוב. רק כדי להבין שצריך לאהוב אותו ממש, כמו שהוא.
תלמדו לסנן אנשים שפוגעים בכם, גם אם זה לא בכוונה. למילים יש משמעות, תחפשו את המילים הטובות.
והלוואי שנדע ללמד את הילדים שלנו לאהוב את עצמם, ולנהל מערכות יחסים פשוטות יותר, עם אוכל, ועם הגוף שלהם.
