What a great time to be alive!
פתאום הכתה בי הבנה מדהימה. עד לא מזמן, בני-אדם, ממש כמוני וכמוכם, חיו בעולם שונה לגמרי. הם היו נולדים לתוך חיים שפחות או יותר נקבעו עבורם מראש. אפילו לא צריך להתרחק כל-כך כדי להציץ לעולם הזה – במדינות מסוימות הוא עדיין מוקרן בזמן אמת.
עולם של מעמדות, בו מישהו נולד לעושר וגדולה, בעוד אחר יעבוד עבודת כפיים כל חייו בשביל פת לחם שתאכיל את משפחתו.
בעולם ההוא, הגלגולים הקודמים שלנו לא זכו לקום בבוקר ולהרהר – מי אני רוצה להיות ומה אני רוצה לעשות?
הם קמו בבוקר לתוך הדייסה שבישלו אבות-אבותיהם, לעוני שמקרקר בבטן, לצבע העור שלהם, לחמולה הלא נכונה. הם קמו והלכו לעשות את מה שההורים שלהם צעקו עליהם לעשות – בין אם זה לעזור בבית, לטפל באחים הקטנים, לצאת לעבוד במה שאפשר, או אם התמזל מזלם – ללמוד מקצוע טוב ורווחי, כדי להסתדר.
אולי אתם חושבים לעצמכם, שלאדם תמיד יש בחירה, בכל מצב בו יימצא. גם אם נקודת הפתיחה שלו לא אידיאלית, או נחותה מהיתר, יש לו את היכולת לנווט משם ולהצליח, אם ירצה.
זה נכון כמובן, במידת האפשר. אבל אני מקווה שתסכימו איתי, שכאשר מעל ראשו של אדם מרחפים חולי, עוני, רעב או מחסור – המחשבה על “מה בא לי לעשות” היא לא הדחופה ביותר, וגם אם היא קיימת, זה לא בלתי-סביר שהיא לא תהווה את השיקול המרכזי בקבלת החלטות.
מצד שני, אפשר לומר שגם היום, בעולם המערבי, המודרני והנפלא שבו אנו חיים – כולנו בעצם מעין עכברי מעבדה, רצים על המסילה שהציבו לנו. אף-על-פי שנדמה לנו שאנו מקבלי ההחלטות – אין לנו את היכולת האמיתית לקבוע את גורלנו. נולדים לתוך מסגרת, משחקים לפי הכללים, חושבים שהמצאנו את הגלגל – אבל גם הוא מסתובב על אותו מסלול מובנה.
אבל אתם יודעים מה כן יש לנו? יש לנו את הנקודה המדהימה הזאת בהיסטוריה, צומת של שפע ואפשרויות בלתי מוגבלות. יש לנו את העולם המדהים הזה, שנבנה על-ידי כל-כך הרבה אנשים לפנינו בעבודה קשה, סיזיפית לעיתים. העולם הזה, שנפלה בחיקנו הזכות לחיות בו – נבנה על-ידי אנשים שנאבקו ונלחמו כדי לשרוד. והם הצליחו לשפר אותו, כי הנה אנחנו כאן – לא צריכים לשרוד יותר! הודות להם – יש לנו את הפריבילגיה המופלאה להתלבט! לקום בבוקר ולהרהר – מה מתחשק לי להיות? מה אני אוהב לעשות? וגם להתחרט – לשנות את דעתנו, לנסות משהו אחר. הפריבילגיה לא להתפשר על מה שלא מספק אותנו.
ועדיין, למרות שלי אישית זה כבר נראה מובן מאליו – שאלו הם החיים, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות איתם – לרדוף אחרי החלומות שלנו ולהגשים אותם! נראה שזה לא המצב אצל כולם. גם בדור שלנו (Y או Z? אני כבר לא עוקבת), יש אנשים שמעל ראשיהם מרחפים פחדים והגבלות של הוריהם. לא בגלל ההכרח, או המצב הכלכלי. בגלל התפיסה, שלימודים הם חשובים, ועבודה היא עבודה, והיא צריכה לפרנס אותנו, ולהבטיח את מקומנו בחברה, וזה לא המקום לעשות מה שבא לנו.
ואני שואלת את עצמי, למה לא? למה שלא תעשו מה שבא לכם? למה אתם מוכנים לבלות את הימים שלכם בסבל? מה מפחיד אתכם כל-כך?
מה הוא הדבר המפחיד והמאיים הזה, שמצליח לגרום לכם לעשות דברים שאתם שונאים? והאם הפחד הזה באמת שווה, שתקומו כל בוקר ותענו את עצמכם?
איכשהו, נפלה בידי הזכות לא לפחד, ובזמן האחרון ניסיתי להבין למה. זה לא שאנחנו כאלה בני אצולה חסרי דאגות, ולא מחכה לי הר של כסף ליפול לתוכו. אדרבה, ההורים שלי לא סתם מהדור שמהלל עבודה טובה – הם עלו מברית המועצות. העולים שזכו לגנאי מכל הכיוונים – היו יהודים מסריחים ברוסיה, והפכו לרוסים מסריחים בארץ. מעולם לא היו לנו שום קשרים בשום מקום, שום “סידור” ושום פרוטקציה. הדרך היחידה להסתדר, או בעצם לשרוד, הייתה להיות הטוב ביותר בדבר הטוב ביותר שתוכל לעשות. כן, אני מדברת על ללמוד משהו טוב ולעבוד בעבודה טובה, כדי להרוויח טוב. זו המנטרה, לא?
אבל מסיבה כלשהי, למרות שגדלתי לתוך זה, ותמיד ידעתי שזה מה שהם חושבים, כמו יתר ההסתעפויות של משפחתי – זה לא מה שחילחל. למרות המנטרה, מעולם לא הרגשתי, אף לא לרגע, שאני צריכה להתפשר על מה שאני רוצה ואוהבת, רק כי הוא לא יקדם אותי אל הג’וב הכי נחשב וריווחי בעולם.
למה? כי איכשהו, ההורים שלי גידלו אותי בהרגשת בטחון מדהימה – שאני באמת מסוגלת לעשות מה שאני רוצה ולהצליח. גם אם הם לא תמיד הסכימו איתי, ולא תמיד הבינו את ההחלטות שלי – הם הצליחו לנטוע בי את התחושה שאני טובה ומצוינת, וכל מה שאבחר לעשות יהיה בסדר.
כל ההרהורים האלה גרמו להבין דבר אחד חשוב – יש לי הרבה יותר בטחון עצמי ממה שחשבתי.
הבטחון ללכת ללמוד משהו לחלוטין לא פרקטי (מדעי המוח).
הבטחון לעצור בחצי הדרך, להרהר, לשנות את דעתי. ללכת ללמוד משהו אחר לגמרי (פיזיותרפיה).
תוך כדי כל זה לפתוח עסק, ולנסות להבין איך זה עובד. לפתח את מה שאני אוהבת – לטפל, לעזור לאנשים.
זה לא שהחלטתי הכל בלי פחדים וחששות – אבל יודעים מה הפחיד אותי? לעשות משהו שלא מעניין אותי, להיות מוקפת באנשים שאני לא נהנית מחברתם, לקום בבוקר בלי חשק, לעשות דברים שמישהו מכריח אותי לעשות, להיות תקועה בעבודה שאני שונאת. זה מפחיד באמת.
לרגע לא פחדתי שלא תהיה לי עבודה, שלא יהיה לי בטחון כלכלי, שלא יהיה לי מקום בחברה כי התחום שלי לא נחשב. לא פחדתי מכישלון, הוא פשוט לא נראה כמו אופציה.
לא פחדתי, כי ידעתי, ותמיד הייתי בטוחה – שלא משנה מה אבחר לעשות, ללמוד, לעבוד ולהתעסק בו – אם זה יהיה מה שבחרתי ומה שאני רוצה לעשות – אני אצליח בזה.
כי תשוקה אמיתית מוציאה מאיתנו את הטוב ביותר שלנו – ואני לא מפחדת להיות הכי טובה. להיפך, אני עובדת על זה ברגעים אלו ממש 😄
אז תנצלו את הפריבילגיה שלכם!
תחשבו פעמיים, תבדקו, תחקרו, תגלו מה אתם אוהבים – ופשוט תעשו את זה. אל תתפשרו על החיים שלכם. YOLO
