לחיות על הקצה ולשמור על איזון

כולם מדברים על איזון – איך לשלב נכון, מה המינון המתאים? בדיוק קצת מהכל ובעיקר לא להגזים.

מחפשים את הנקודה הזו באופק, שאפשר לרכז בה את המבט. נשימות איטיות, בלי תנועות חדות, ואם ממש רוצים לאתגר – לעצום עיניים ולהישאר רק על רגל אחת.
והגוף? רק רוצה ליפול אל אחד הקצוות, לא חשוב לאן. כל קיצון גדול או קטן – עדיף על המאמץ להישאר במרכז השפוי והמאוזן.
הרוח נושבת, מנסה להסיט אותנו מדרך הישר, והיא לא לבדה.
כל מה שסובב אותנו, מילה, מגע או מחשבה – מסיח את הדעת.
כל דחיפה קטנה מספיקה כדי להוציא אותנו משיווי המשקל.
יציבות מדומה, מעורערת, שואפת להתפרק חזרה אל הנוחות המחבקת שבהגזמה הפראית.

נדמה לי שכולנו, או רבים לפחות, שואפים לשם. שואפים אל הבדיוק, אל האמצע המתוק, המתאים והמושלם. שואפים אל השלווה, כך אומרים, שהאיזון מביא איתו.
אבל יש לי הרגשה, שהנקודה הזו, בדיוק כמו עמידה על רגל אחת – היא לא מקום מבטחים. היא מאוזנת, אבל לא יציבה, ואולי בלתי אפשרי להתקיים בה – באמת – לאורך זמן.

כך שאת רב חיינו, נידונו לבלות בדרך, במסע אל הנקודה הספק-מושגת הזו. בין אם כיוון ההליכה הוא קדימה, אחורה, או בתנודות אינסופיות שמקרבות ומרחיקות אותנו מהיעד הנחשק. כמו אלקטרונים שמקיפים את הגרעין, כמעט נוגעים אבל…

נסו לעמוד זקוף, כפות רגליים צמודות זו לזו על הרצפה. עצמו עיניים. שימו לב לדפוס התנועתי של הגוף שלכם, בניסיון לשמור על עצמו ממורכז מבלי ליפול. מרגישים את זה? האם זה נדנוד קדימה-אחורה? או מימין-לשמאל? האם זו תנועה סיבובית עדינה?

אולי השאלה בדבר האיזון ה”אידיאלי” עבורנו, בכל תחומי החיים, צריכה להיות – עד כמה התנודות שלנו קרובות למרכז?
משום שאם למעשה, הנפילה היא אכן בלתי נמנעת, ועמידה על רגל אחת בלי תזוזה היא רק עניין של זמן – שם המשחק הוא כמה עמוקה נקודת הקיצון. עד כמה רחוקים זה מזה הקצוות שלנו.
אולי זה מה שיקבע כמה מהר נצליח “to bounce back up”.

באופן אישי, אני חושבת שתמיד תפסתי את עצמי בתור בנאדם של קצוות. האיזון המבוקש תמיד נראה לי רחוק מדי, מנת חלקם של ברי המזל.
שנים חייתי על 0% או 100% –

מתאמנת שעות כל יום – או לא מתאמנת בכלל.
אוכלת את כל המקרר – או בצום.
לומדת, עובדת ומתרוצצת כל היום – או בטטת כורסא.
אוהבת אנשים עד עמקי נשמתי – או שהם אינם קיימים בעיניי.

זה היה נראה לי תקין, או לפחות די נורמלי, מין גזרה משמיים שאין מה לעשות מלבד לקבל.
לא יכולתי להביא את עצמי לעשות משהו שלא מכל הלב, בלי לתת את הכל. חצי-קלאץ’ היה גרוע מאפס.

אבל האם זה באמת כך?
הרבה אנשים פונים אליי ומספרים, שאין להם מספיק זמן/כסף/פניות רגשית/וואטאבר – כדי להשקיע בשמירה על תפריט תזונתי, תכנית אימונים מסודרת – או ליווי מקצועי שקשור לבריאות שלהם. ואז נשאלת השאלה – אם אני לא יכול להקפיד על 100%, מה הטעם לעשות משהו בכלל?
עבור כל אחד מאיתנו – למשפט הזה יש משמעות שונה.
עבור מישהו 100% = להתאמן כל יום, להקפיד על ארוחות מדודות, ללכת לטיפול כל שבוע.
ועבור מישהו אחר, 100% יכול להיות הליכה פעמיים בשבוע ולאכול קצת יותר ירקות.

אז יודעים מה – יש טעם.
כל מה שאתם עושים, מה שזה לא יהיה שאתם בוחרים, מחליטים ומצליחים לעשות – יש טעם.
וזה יהיה הכי טעים – אם תצליחו להפוך את מה שאתם כן עושים – ל-100% שלכם. מבחינה מחשבתית, רגשית ותפיסתית.

אני חושבת שככה הצלחתי לעבוד על עצמי. כדי להיות אי-שם קרוב למרכז, על גבול שיווי-המשקל וממש ליד האיזון.
ובכל זאת – לא להיות ממוצעת. לא לעשות חצי עבודה. לדעת שאני עושה את המקסימום שלי.

מה שאתם מצליחים לעשות – הוא המקסימום. אז תהיו סלחנים כלפי עצמכם, ותשדלו לא להעדיף כלום על פני משהו, גם אם המשהו הזה הוא לא הכל. יש?
כי אי אפשר לעשות הכל מהכל, אבל אפשר לעשות את המקסימום מכל מה שחשוב.
תוך הכרה ב, הבנה של והשלמה עם –
מספר השעות המוגבל ביממה
האנרגיה הסופית שיש בנו, פיזית ונפשית
ואפילו אירועים בלתי מתוכננים מהסביבה

אז תמצאו את הנקודה שלכם לרכז בה את המבט, בלי תנועות חדות, לנשום לאט-לאט.

לא ליפול. You got this