אני עומדת לכתוב משהו שהוריי היקרים, יוצאי מאמא-רוסיה לא יאהבו לשמוע.
אם גם אתם גדלתם עם טפאצ’קי (נעלי בית) על הרגליים, ואמא שהזדעזעה למראה רגליים יחפות, אם כואב לכם משהו (כל דבר – החל מקצות האצבעות ברגל ועד לצוואר) – כדאי לכם להמשיך לקרוא.
זוכרים שפעם, לפני כ-200 אלף שנה, בני אדם היו עוד חיה בין היתר? לאורך מרבית ההיסטוריה, עד לפני כ-10 אלף שנים, חיו כציידים ולקטים – נדדו ממקום למקום, ישנו בחוץ, אכלו מה שהיה לטבע להציע.
אבולוציה של שנים רבות יצרה אדם באופן מסויים, שהותאם והסתגל לתנאים שהיו לו, כך שיוכל לשרוד.
גוף האדם היה עמיד בתנאי השטח, טמפרטורות נמוכות וגבוהות, קרקע מלאת אבנים, חול, קוצים, או שלג. וכל זה בסיוע מינימלי מאוד של חפצים, בגדים, נעליים.
בני אדם הלכו על שתיים, רצו וקפצו, עוד הרבה לפני המצאת הנעליים.
בעשרת-אלפים השנים האחרונות, חייהם של בני האדם עברו שינויים רבים ומשמעותיים יותר, מאשר במאתיים אלף השנים שקמו להן.
הם החלו לביית צמחים ובעלי חיים לצורכי חקלאות, התיישבו בישובי קבע, יצרו חברות גדולות יותר, המציאו את השפה, את הכתב, והפכו להיות משהו דומה למה שאנחנו היום.
כל אלו, ועוד שלל המצאות, התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות – שנולדו תוך זמן קצר יחסית, לא הספיקו לשנות את תכונות האדם הקדמון, שהתעצבו במשך מאות אלפי שנים. הווה אומר – התכונות והצרכים הפיזיולוגיים, הרגשיים, החברתיים של האדם המודרני – מותאמים לחיים של אדם קדמון, ולא לחיים המודרניים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום.
אז מה זה אומר? שיצרנו עולם שלא מתאים לנו? שלא הולם את הטבע שלנו? שעושה לנו רע?
קשה עד בלתי אפשרי לומר, מה טוב ומה רע.
לא מעט טרנדים של השנים האחרונות, מדברים על “חזרה לשורשים” – תזונה בסגנון האדם הקדמון, אופי השינה, חיים בנדודים ובשטחים פתוחים (ראיתם את הסרט “Into the wild”?), אבל האהוב עליי – רעיון היחפנות.
—
לפני שאכנס לעומק העניין, אקדים ואומר:
בכל הנוגע לאורח חיים, אני מאמינה שכל-אחד כטוב בעיניו יעשה. הטפות או ניסיונות להוכיח ש”שלי נכון יותר” הם לא מה שיביאו אנשים לקבל החלטות הרות גורל לגבי חייהם. לכל אחד המצפן הפנימי שלו.
אני מציגה כאן רעיון שהתיישב היטב עם המצפן וההגיון שלי, ומתוך ניסיון אישי התאמתי אותו לאורח חיי.
מכאן – קחו את זה לאן שעושה לכם טוב.
—
אז מה זה יחפנות בעצם?
בגדול – הטענה היא שנועדנו ללכת יחפים (כי אין ספק שנולדנו בלי שום נעליים).
נוצרנו, התפתחנו, הסתגלנו, חיינו שנים רבות של היסטוריה והצלחנו לשרוד – בלעדיהן. אז למה אנחנו צריכים אותן בכלל?
כמו הרבה המצאות אחרות, סביר להניח שהמצאת הנעל הגיעה כדי לענות על צורך מסוים, ואכן יש כמה סיבות לא רעות לנעול נעליים (שמיד נפרט). אבל בינינו, הסיבה העיקרית שאדם מן השורה קם כל בוקר ונועל נעליים – היא שכך הוא הורגל לעשות. למי מכם יצא להשקיע מחשבה עמוקה ומהורהרת במשמעות הנעליים בחייכם? או שזו רק אני? 😛
כאמור, הנעליים הגיעו כדי לענות על צורך שהיה למין האנושי, ומה שאני מנסה להבין הוא – האם הנעליים, כפי שהן התפתחו להיות כיום, אכן עונות על הצורך הזה ורק עליו? או שהן לקחו על עצמן תפקידים נוספים, שייתכן ועושים לנו יותר נזק מתועלת?
מטרת הנעליים המקורית היא לכסות את כף הרגל, להגן עליה מפני טמפרטורות קיצוניות (גבוהות ונמוכות), ולמנוע חבלות ממכשולים סביבתיים (כגון קוצים ואבנים). עד כאן מקובל בהחלט.
בתמונות: מגוון נעלי וסנדלים מתקופות עתיקות
אבל, עם השנים, הנעליים עברו שינויים במראה החיצוני שלהן, וכן במשמעות שלהן בקרב עמים שונים – בהתאם לאזורי המחיה, והתרבויות המגוונות.
הן הפכו לכלי לביטוי אומנותי, אופנתי, ואף לסמל סטטוס בתקופות ואזורים מסוימים.
אחת הדוגמאות הקשות לכך היא מנהג כריכת הרגליים. מנהג שהיה נהוג בסין מהמאה העשירית לספירה, ועד לתחילת המאה ה-20 (!) בקרב מעמדות גבוהים בחברה הסינית. רגלי הנשים היו נקשרות ונכרכות, כדי להיכנס לנעליים מעוטרות, וכונו רגלי לוטוס. מדובר בילדות צעירות, שרגליהן היו פצועות, סבלו מזיהומים, שבירת עצמות, כאבים קשים, ניוון ועוד, שרק הלכו והחמירו עם בגרותן. למעשה הן היו נכות לכל דבר, וכל זאת בשם “אידיאל היופי”.
שואלים את עצמכם איך זה הפך לסמל סטטוס?
כמובן שהנשים שרגליהן כרוכות, לא יכלו לעבוד (כמעט ולא יכלו לזוז), ורק בני המעמד הגבוה יכלו לאפשר לעצמם פריבילגיה שכזו.
ובחזרה להווה.
אני רוצה לקוות שהיום, לפחות בעולם המערבי הנאור, אף-אחד לא מכריח אותנו (נשים או גברים) לנעול או ללבוש פריטים שמכאיבים או פוגעים בבריאותנו.
אבל בכל זאת, אם חושבים על זה לרגע, אנחנו נועלים נעליים לפי צו האופנה, ההתנייה החברתית, או מה שגורמים שונים מכתיבים לנו ש”טוב” ו”בריא”. האם זה באמת מה שטוב?
נשים במגוון גילאים מתהדרות בנעלי עקב מרהיבות, וגם בנעלי גברים אלגנטיות לא חסר בדרך-כלל.
אומרים שזה יפה, מתאים לבגדים ולמאורע, וגורם לנו להרגיש נהדר עם עצמנו. כל אלו טענות מצויינות, שקשה לי לא להסכים איתן בעצמי.
גם כשאנחנו מבצעים פעילות גופנית, נתהדר בנעלי ספורט ממגוון מותגי השוק – רובן מצוידות בבולמי זעזועים/קפיצים/כריות אוויר. כשאני מסתכלת עליהן עכשיו, זה נראה כמו הגבהה בעקב, לא ככה? רק קצת יותר נמוך מנעלי עקב סטנדרטיות.
אפשר להסכים שברגע שאנחנו משנים משהו בבסיס שעליו אנחנו עומדים, משהו בגוף שלנו יצטרך להשתנות, כדי שנישאר מאוזנים ויציבים (ולא ניפול קדימה). האם השינוי הזה טוב או רע?
כמו רב הדברים, זה ככל הנראה תלוי במינון. הגוף שלנו עמיד ובעל יכולת הסתגלות למצבים מגוונים.
הבעיה מתחילה, בעיניי, כאשר אנחנו עומדים על משטח מוגבה כל יום, לאורך כל שעות היום. עומדים, הולכים, רצים, ותמיד כף הרגל בזווית מסויימת, העקב מורם, לא נוגע ברצפה. מה הם השינויים שהגוף שלנו צריך לעשות, כדי לעמוד בכך לאורך זמן? איזה אזור בגוף יספוג את העומס הקבוע שאנחנו מפעילים?
—
לא מעט מחקרים ניסו לבדוק את הנושא, אבל רובם עסקו בעיקר בריצה יחפה (ולא הליכה), ובדקו את נושא הפציעות ויעילות הריצה בקרב ספורטאים. לא נמצאו תוצאות משמעותיות במיוחד, לגבי עליונות של ריצה יחפה על ריצה בנעליים מרופדות. כן נמצאו הבדלים בסוגי הפציעות הנפוצות בקרב רצים יחפים אל מול נעולים – רצים נעולים לרב יסבלו יותר מפציעות בברכיים, בירך ובגב; רצים יחפים נוטים יותר לפציעות באזור השוק, הקרסול וכף הרגל;
מבחינתי זה פחות הנושא עבור רב האנשים – שאינם ספורטאי עלית, ואינם מבלים את רב היום בריצה.
מה שחשוב בעיניי זה מה שקורה מסביב, ואת זה, למיטב ידיעתי, עדיין לא בדקו – וגם לא כל-כך פשוט לברר.
מה קורה לבני אדם שמבלים את מרבית חייהם בתוך נעליים? מה קורה לכפות הרגליים שלהם? מה קורה לשאר המפרקים?
מה קורה לשרירים שלהם, שנמצאים לאורך זמן במנח מסוים – שריר הסובך והסוליה (בחלק האחורי של השוק) מקוצרים בשל הרמת העקב; השריר השוקתי הקדמי ופושטי האצבעות (בחלק הקדמי של השוק) מוארכים בשל הפניית האצבעות כלפי מטה;
מלבד השינויים המכניים, ישנם שינויים נוספים שמתרחשים בעקבות השימוש בנעליים.
כפות הרגליים מלאות בקצוות עצבים, עם חיישנים שתפקידם לקבל פידבק מהקרקע, ולשלוח אותות כלפי מעלה אל הגוף והמוח. ככה הגוף שלנו שלנו יודע על מה הוא דורך, ויכול להכין את עצמו להגיב בהתאם, מבחינת תיאום עיצבי ושרירי.
זהו חלק ממערך הפרופריספיה – שהיא תחושת הגוף לגבי המנח והמיקום שלו. כך המוח מקבל מידע רציף לגבי מקום הימצאותם של האיברים שלו, ביחס לאיברים אחרים וביחס לסביבה, מבלי לחשוב על כך באופן מודע ומבלי להביט בהם.
כאשר לאורך זמן, כפות הרגליים נמצאות במנח קבוע, בתוך נעל סגורה, הן אינן נחשפות לפידבקים משתנים מהקרקע. וכך הן ככל הנראה מאבדות מהיכולת הזו, שמשפיעה על התגובתיות של הגוף לסיטואציות משתנות (מבחינה עצבית ושרירית) ועל היכולת שלו להישאר יציב. כך למעשה מתפתחת תלות בעזרים חיצוניים, הנעליים, שצריכות להיות “תומכות יותר”. זו תופעה שמתאימה לעקרון חשוב בגוף ובכלל – Use it or lose it. מטעמי חסכון והתייעלות, אנחנו נלך ונשתפר בפעולות שנעשה ונתרגל יותר, ונאבד יכולות בפעולות שלא נבצע (נכון לגבי כל הקשרים העצביים במוח שלנו – אם אין בהם שימוש לאורך זמן, הם ככל הנראה פחות נחוצים, לכן הגוף יעדיף להשקיע אנרגיה בקשרים שיותר שימושיים לנו).
סביר שדבר דומה יקרה גם לשרירים של כפות הרגליים. כיוון שבתוך נעליים כף הרגל נמצאת במנח סטטי יחסית, לא מתאפשרת לה גמישות מלאה, ונעשה שימוש מופחת בשרירים מסוימים במהלך הדריכה. לכן אותם השרירים ילכו ויחלשו עם השנים.
עכשיו, כל המידע הזה, נכון ככל שיהיה, עדיין לא מספק תשובה לשאלה המתבקשת – “נו אז מה?”
אז מה שהשרירים יהיו חלשים? אז מה שהקולטנים לא יחשפו למשטחים מגוונים? מה זה אומר לנו? זה טוב או רע?
התשובה היא, שעדיין לא יודעים באמת.
אבל – השכל הישר שלי אומר דבר כזה:
הרגליים הן הבסיס של הגוף. אנחנו עומדים עליהן, והן משפיעות על תהליכים גבוהים יותר, כפי שבסיס עקום או רעוע של בניין ישפיע על היציבות שלו לאורך הזמן.
זו סיבה מספיק טובה בעיניי, לנסות לחזק את הבסיס הזה, לשפר את היציבות, התחושות והיכולות שלו. הכי גרוע – No harm done. במקרה הטוב – נשפר משהו לא רק ברגליים, אלא גם בשאר הגוף 😉
—
אז רגע לפני שאתם רצים לזרוק את כל הנעליים לפח, כמה דגשים קטנים לאיך לעשות את זה בהדרגה ובלי נזק!
קודם כל, צריך לזכור שמאחורינו יש כבר כמה שנים של הרגל, ולעבור ליחפנות זה תהליך.
כדאי להתחיל במקומות מבוקרים – בבית, על דשא בחצר, על חול בים. להתחיל מכמה דקות ביום, חשיפה איטית, ולהיות קשובים תוך כדי. ייתכן שיצוצו כאבים חדשים – חשוב לא להתעלם מהם. לשחק עם המינון בהתאם.
במקביל, להעיר ולהפעיל את שרירי הרגליים – בעזרת עיסוי עמוק, מתיחות לשרירי כף הרגל והרגל העליונה, תרגילי חיזוק ויציבה (עמידה בעיניים עצומות, על רגל אחת, על משטחים משתנים).
שואלים את עצמכם אם אחרי כל זה תוכלו ללכת ברחוב יחפים, בלי דאגות ובלי נעליים?
כנראה שלא לגמרי. התנאים הסביבתיים שלנו היום לא מותאמים לזה לגמרי – האספלט והמדרכות בישראל מתחממים לטמפרטורות גבוהות מאוד בקיץ (הרבה יותר מחול, דשא או אדמה), וככל הנראה נסכן את עצמנו בכוויה.
אבל למזלנו ישנם סוגי נעליים מינימליסטיות, שטוחות יותר, גמישות ומרווחות, עם סוליה דקה יותר – כך שאפשר להנות לפחות מחלק מהיתרונות של הליכה יחפה, מבלי להזיק לעצמנו.
—
מנסיוני האישי, זו חוויה מרתקת של למידה והיכרות עם הגוף.
שמתי לב לכל-כך הרבה שינויים בתחושה שלי, באופן שבו אני עומדת, הולכת ורצה. מעניין לצפות בדרך שבה הגוף בוחר להניח את כף הרגל על הרצפה עם כל צעד, שמשתנה בהתאם לסוג הנעליים, ובעיקר בלעדיהן.
זה עשוי לגרור תגובות מהסביבה, גיחוך או הרמת גבה.
אבל אם אתם אמיצים מספיק כדי לנסות – אני כמעט מבטיחה שכבר תתמכרו, ואין דרך חזרה 😁
